מגע אישי

מוטה גור --> מגע אישי --.> "לו יכולתי הייתי אומרת לו: מוטה, זה בסדר"

"לו יכולתי הייתי אומרת לו: מוטה, זה בסדר"

ריטה, אלמנתו של מוטה גור אינה כועסת. מבחינתה, כאשר שם מוטה קץ לחייו הוא החזיר לעצמו את הכבוד. היא מספרת על קצין ,שתמיד רץ קדימה, על איש המשפחה, על הרגישות האינסופית לאנשיו. אחרי 'הר הבית בידינו' חיכינו לגיבור עטור עלי דפנה. אבל הוא נכנס לחדר של רותי, שהיתה אז בת 5, הניח עליה את הראש ובכה ובכה ובכה. למחרת שאלנו את רותי אם היא יודעת למה אבא בכה והיא ענתה: אבא בכה בשביל כל הילדים שהאבאים שלהם לא חזרו. אחר כך יצאנו לגינה וגם אז הוא לא הפסיק לבכות".

"אני לא כועסת על מה שמוטה עשה. אני מבינה אותו. אחרי שהתאוששתי מן ההלם הראשוני , אמרתי משפט שנשמע אולי נורא, אבל אני עומדת מאחוריו: אבא החזיר לעצמו את כבודו האבוד" - כי מרגע שלא יכול היה לכתוב, לקרוא, לעשות את כל הדברים שהיו חשובים לו, הוא הרגיש שכבודו אבד לו והוא בחר לשים לזה קץ".

חברים ומכרים, ילדים ונכדים, וגם סתם אנשים שהיכירו ואהבו את מוטה גור, מגיעים מכל קצווי הארץ לבית קטן באפקה, שם יושבת משפחת גור שבעה. צמד נשים מן הבקעה מביא ארגז ענבים. בצד הולכת ונערמת ערמה ענקית של מברקים. שלושה ימים אחרי שהחליט מוטה גור לשים קץ לחייו בעקבות התדרדרות במצבו, בגלל גידול סרטני, מדברת אלמנתו, ריטה גור, על החלטתו של בעלה בשקט, בישוב הדעת ובכנות רבה.

בבית הזה, מספרים לי הילדים אחר-כך, "ידענו שלא מטייחים. אומרים את האמת גם כשהיא כואבת".

הכלל הזה, בלי אומר, נשמר גם עכשיו.

"מעולם לא דיברנו על הענין הזה, לא דברנו על מוות בכלל", אומרת ריטה גור. "אבל אני חושבת שמוטה ידע, שאני אבין. הנושא העקרוני של מות בכבוד ומשך החיים העסיק אותנו, באופן כללי, עוד כשהיה שר בריאות. דברנו גם אז על הבעיתיות של הארכת תוחלת החיים, מבלי שתעלה איכות החיים.

"מוטה היה איש חזק, מיומן בכלי נשק, שידע לעשות הערכת מצב וברגע שהוא הרגיש שהדברים הולכים למקום שהוא לא היה מוכן להגיע אליו - היתה לו האפשרות לבחור את המקום הנכון והזמן הנכון לסיים את הענין.

אבל יש רבים שאין להם האפשרות הזו ואז מגיעים למצבים נוראיים של סבל וסיוט, ולמשפחה נותר זכרון נורא. לכן אני טוענת , שבענין זה החברה בורחת מאחריות. אי אפשר שכלם יעמדו מן הצד, ויגידו "אין מה לעשות". משהו חייב לתת על זה את הדעת".

"אני יודעת", אומרת ריטה גור, שמה שאני אומרת עכשיו, יש בו סכנה, שאולי צעירים אחרי אהבה נכזבת או אנשים שנפצעו וחשים פתאום שאין טעם לחייהם, יאמצו גם הם את נקודת ההשקפה הזו. לכן אני רוצה להבהיר: הבחירה של "עד כאן" לא שייכת למצבים של חוסר חשק לחיים, אלא של אין חיים. כל עוד המחלקה התבטאה בכאבים גופניים, כמה שהיו עזים - מוטה נשך שפתיים והתמודד איתה שנים רבות. רק כשהסתבר לו שיש גרורה בראש, הוא החליט שהיגיע לגבול.

אבל החיים אצלנו מעולם לא נלקחו כמשהו מובן מאליו. גם בשבועות האחרונים, כשהוא היה כבר מאד עצוב, אמרתי לו "תנסה, בכל זאת, להנות ממה שיש"."

תחת ידיה של ריטה גור מונח עותק מהוה של הספר "הנביא" מאת חליל ג'ובראן. "ביום האחרון, בשבת בבוקר, הוא שכב במיטה וביקש שאשב על ידו, שאחזיק לו את היד. הוא לא רצה לדבר. אחר כך הוא נרדם, ואני לא רציתי להוציא את היד ולהעיר אותו, אז שלחתי את היד השניה לספר הראשון, שהיה על המדף, וזה היה הספר. ושם מצאתי את השיר הזה על נישואין, שכל כך הדהים אותי".

ריטה גור מצביעה על השורות:

"עמדו יחדיו אך אל תהיו צמודים, כי העמודים נושאי המקדש ניצבים ולא יגעו. והאלון והאלה,

אמיריהם, זה בצילה של זו, לא יגבהו".

"אני חושבת שזה מתאר במדויק את חיינו ביחד עם מוטה, גם בנישואין, גם במשפחה, כל כך הקפדנו לתת לכל אחד את המרווח שלו. תמיד אמרנו שמשפחה זה לא מקום שאחד מקריב את עצמו למען השני- אלא חממה, שבה כלם יכולים לצמוח".

השנה האחרונה, מודים ריטה גור והילדים , לא היתה קלה. למרות שלא הפגין זאת כלפי חוץ, מוטה סבל. פעמיים ביום קיבל זריקות של משכך כאבים. "היה קשה לראות את האבא החזק הזה נשען פתאם על כסא, כפוף מכאבים", אומר הבן הצעיר רמי. "חשבתי שזה חוסר צדק, שאחרי כל מה שאבא עשה בחיים, זה צריך לקרות דווקא לו".

"בתקופה האחרונה, בגלל הכאבים, הוא היה קצר רוח כלפי אנשים מבחוץ, גם כאלה שאהבו אותו מאוד" ,מספרת רחל פופוביץ, מזכירתו הנאמנה של מוטה במשך 18 שנה, "ואני חששתי שאנשים לא יבינו מה קרה לו. שיחשבו שהוא השתנה. לא יכולתי להגיד להם שהוא סובל". תמי, הבת האמצעית, שהיתה חובשת בצבא, היתה אחראית על הזריקות. זו היתה השעה הקטנה שלהם יחד: "בדיעבד, זאת היתה תקופה מאד קשה, אבל אף פעם לא הרגשתי שאבא מתדרדר. הגידול אולי התדרדר, הכאב התגבר, אבל מבחינתי אבא נשאר אותו אבא, אף פעם לא מסכן, אלא אדם חריף ושנון, שיודע לנתח דברים ועד לרגע האחרון, היו לנו שיחות די רציניות על עניינים שברומו של עולם.

ימי השבעה, מודה ריטה, מיטיבים עם המשפחה. "יש הרבה חכמה במנהגי האבל היהודיים. המחלקה המוקללת הזאת מביאה איתה ימי סבל ולפעמים לא זוכרים את כל הזמנים שהיו לפניה, והנה באים אנשים, מכל התקופות וכל הזמנים וימי חייו של אדם עוברים בזרימה לפניך, ואת מבינה כמה הרבה אהבה היתה אל האיש הזה, במיוחד מצד כל אלה שעבדו איתו. זה היה קשר לכל החיים. אני חושבת, שזה מפני שהוא תמיד הביט על אנשים בגובה העיניים-לא מעל, לא מתחת. בכל מצב הוא נשאר תמיד הוא עצמו, כמו מן מצפן. אריק אכמון ניסח את זה יפה בהספד למוטה: "הוא עשה קריירה צבאית מפוארת מבלי להפוך לאיש צבא וקריירה פוליטית מבלי להפוך לפוליטיקאי. "בזמנו", מספרת רחל," אמרתי לו שלא כדאי לו ללכת לפוליטיקה. 'או שתצטרך להיות חרא כמו כלם או שלא תצליח'.

והוא ענה:' אולי אני לא אצליח אבל חרא אני לא אהיה אף פעם'. והוא באמת היה פוליטיקאי מסוג אחר. מימיו לא רץ אחרי עיתונאים, מעולם לא רץ מן הישיבות להדליף לחבר'ה, גם בתקרית ההיא עם אסתר סלמוביץ', הוא אמר לה את מה שאמר באוזן. אחר כך, כשהיא הלכה וסיפרה את זה בחוץ, הוא כעס מאד. אין ספק שהוא שילם מחיר על סוג הפוליטיקה הנקי, שהוא ניהל, אבל זה היה הוא והוא לא הצטער על זה אף לרגע אחד".

ריטה, לדעתך מוטה הצטער שלא הגשים את שאיפתו להיות ראש ממשלה?

"אני חושבת שלא. הוא אהב את התפקיד האחרון שלו. על עניין המרוץ לראשות הממשלה הוא ויתר מזמן, בגלל המחלה. לפני הבחירות האחרונות הוא כבר ידע שהוא חולה. בתקופת הפריימריס היו רבים שרצו לעזור, לדחוף, להריץ - אבל הוא לא רצה לקשור אליו את האנשים יותר מידי, כי חשש שהוא לא יוכל לתת להם בחזרה".

קריירה ארוכה ומפוארת היתה למוטה גור - מימי הצבא ועד לתפקידים בהם כיהן בממשלה - אבל שיאה, אומרת ריטה, ללא ספק שחרור ירושלים. "כאן הוא הרגיש שבצע את משימת חייו. זה לא היה עניין פוליטי או צבאי, כאן הוא היה פשוט יהודי ציוני. בעניין הזה הוא הרגיש שהוא עשה את שלו. זה לא הפריע לו להמשיך בעשיה, אבל לא בקטע של האמביציה האישית. 'יותר מירושלים', הוא היה אומר, כבר לא יהיה'".

אחרי ימי האש והתהילה של "הר הבית בידיינו", חזר מוטה הביתה, נזכרת ריטה. "חיכינו לגיבור, עטור עלי הדפנה, והוא נכנס לחדר של רותי, בתינו הבכורה, שהיתה אז בת 5, חיבק אותה, הניח עליה את הראש ובכה ובכה ובכה.

למחרת שאלנו את רותי אם היא יודעת למה אבא בכה והיא ענתה: 'אבא בכה בשביל כל הילדים שהאבאים שלהם לא חזרו'. אחר כך יצאנו לגינה וגם אז הוא לא הפסיק לבכות. ואז פתאום היגיע טלפון, שהוא עולה לצפון - ובשניה אחת הוא היה על מדים, עם הפנים הקשוחות, עם ההליכה הנחרצת. היה בו השילוב הזה של קשיות של פלדה עם המון רוך ורגישות".

"היתה לו רגישות עצומה לאנשים. הוא הבחין בכל תנודה במצב הרוח, זה בא מהבטן", מוסיפה תמי, "ממש פיזית, במצבים נפשיים מסויימים, היתה כואבת לו הבטן. אפילו בימים האחרונים, כשהוא ראה את אהוד ברק בטלוזיה, הוא השתמש בביטוי הזה: 'מתהפכת לי הבטן'. כאב לו, שאדם שעשה כל כך הרבה, נאלץ להגיע למצב כזה בכלל".

את ההספד בלוויתו של מוטה גור כתבו ארבעת ילדיו יחד (רותי- 33, אורי - 31, תמי- 29 ורמי - 25) מעין צוות מוחות משותף, ולא במקרה. הדיאלוג בין ילדי משפחת גור לאביהם (שחתם על כל הקדשה ופתק "אבא מוטה") נמשך כל השנים. מגיל ילדות, כשמוטה הקפיד לא להתחיל פגישות עבודה לפני שהיה מפזר אותם בגן ובבית הספר, ועד לגיל הצבא, הקריירה, לידות הנכדים (אליהן היגיע אחרי שהיגיע אחרי שקטע סיור בצפון או בדרום כדי להיות נוכח בלידה). אפילו בבחירת בן זוג בחיים, באו אליו הילדים להוועץ. "לא היה צומת בחיים, שבו לא באנו להתייעץ איתו", מספר אורי, הבן השני," הוא לא היה אומר לנו מה לעשות, אבל דרך הניתוח האנאליטי שלו ידעת בסופו של דבר, בדיוק איפה אתה עומד ואיזו החלטה אתה עומד לקבל”.

עכשיו, סביב השולחן בפינת האוכל, הם נזכרים בטיול האחרון המשותף של כל בני המשפחה באוסטריה, לפני כשנתיים - ילדים, רעיות, נכדים. מוטה הכין להם אז שלטי הכוונה בעברית , בצמתים שמובילים לעיירת הנופש, שם קבעו להפגש ("כנס הגורים - ברוכים הבאים. לא להתייאש. תמשיכו ותגיעו לבית החלומות").

"הוא כבר לא היה בריא אז, וטייל איתנו על מקל", מספר אורי "זה לא התאים לו, ללכת עם מקל, אבל היה לו חשוב שנהיה כלנו יחד.

לפתע הם מוצאים את עצמם מתדיינים, מה היה אבא אומר לגבי ההצבעה במשאל העם בגולן. "כאב לו מאד העניין של פינוי היישובים, וזו גם היתה הסיבה להתנגדות שלו להסכם השלום עם סעדת, דפי שהוא נעשה. אבל לא היה אצלו שחור ולבן", אומרת תמי, "הוא תמיד ידע לראות את כל הצדדים, להבין גם את הצד השני. זו הסיבה ליחסים הטובים שהיו לו עם אנשי הימין, למרות שדעותיו ממש לא היו בכיוון הזה. גם לגבי הגולן, הוא חיפש כל הזמן מה שהוא כינה 'פתרון יצירתי'. יום אחד, לא מזמן, ראיתי אותו מצייר ציורים של הגולן על מפית. הוא ניסה לחפש פתרון אחר, אולי גבולות ביניים, אולי חלקים מהחרמון".

"אני חושב שהדבר הכי חשוב שהוא העביר לנו", אומר אורי גור, "היה השילוב של חופש בחירה ומחויבות. היתה תקופה שהטריד אותי, שאולי מפריע לאבא שאני לא חיל קרבי. הוא הרי היה כזה גיבור, ואני בחרתי במסלול שונה לגמרי, של אלקטרוניקה ועתודה. שאלתי את אמא, מה אבא חושב, והתשובה היתה: 'זה אפילו לא עבר לו בראש'. המסר תמיד היה: 'תהיה מה שאתה, תחליט מה שתחליט, אבל קבל על זה אחריות, ותעשה את זה הכי טוב שאתה יכול'. זה גם המסר שהוא העביר לנו, יומיים לפני מותו, ביום ההולדת של רוני. באותו יום הולדת, ביום שישי בערב, חיבק מוטה גור את נכדתו רוני ארוכות, וברך אותה בכוונה רבה. 'תהיי מה שאת', אמר מוטה לנכדתו, 'ואל תתני לאף אחד לשנות אותך'. באותם רגעים, מודים בני המשפחה, נראתה הברכה הזו, לילדה בת שמונה, כבדת ראש מידי. "עכשיו אנחנו מבינים שאולי אלה היו דברי פרידה", אומרת ריטה.

אין בליבה על מוטה על כך שלא שיתף אותה בכוונה לסיים את חייו.

"אני חושבת שהוא פשוט רצה לחסוך את זה ממני. הוא תמיד גונן עלי, על המשפחה. תמיד לקח הכל על אחריותו. הטרידה אותו כל הזמן השאלה, איזה עולם הוא משאיר אחריו לילדים, לנכדים. תמיד עניתי לו: 'זה לא אתה משאיר. היום העולם שייך כבר לילדים. הם אלה שיקדמו את הדברים . האחריות כבר עליהם'.

"היתה לו תחושת מחויבות עצומה, כאילו כל העולם על כתפיו. לפעמים, במיוחד בשנים הראשונות שלנו יחד, הייתי מתמרמרת, למה הוא לא יודע להפריד בין 'צריך'ל-'רוצה'?

למה הוא מוכן להקריב את עצמו למען אנשים אחרים, שלא מוכנים להתנדב? לקח לי המון זמן להבין, שזה היה צורך פנימי אצלו. הוא לא חיכה עד שאחרים יעשו. הוא עשה את מה שהאמין בו, ואחרי שעשה המשיך הלאה. בלי נוסטלגיה עבר לדבר הבא, ואני חושבת שככה הוא היה רוצה שנמשיך.

היה עוד משהו שהיית אומרת למוטה, לו ידעת שמדובר בפרידה?

ריטה גור משתהה רק לשבריר שניה ואומרת בטבעיות: "הייתי מאד רוצה להגיד לו:'מוטה, זה בסדר'".

טל בשן

מעריב. מוסף לשבת . 21.7.95

|הגות צבאית|  |העמותה|  |ביוגרפיה| |שונות| |פילוסופיה מדינית| |תפיסה ביטחונית| |מגע אישי| |ספרים| |צור קשר| | עמוד הבית |