 |
האתר להנחלת מורשתו של מוטה גור |הגות צבאית| |העמותה| |ביוגרפיה| |שונות| |פילוסופיה |מדינית| |תפיסה ביטחונית| |מגע אישי| |ספרים| |צור קשר| | עמוד הבית | |
 |
|
| ||||
מוטה גור --> מגע אישי --.> תמיד תמיד בן אדם תמיד תמיד בן אדםקרני קב בילו הייתה קצינת ח"ן ונפגעים בחטיבת 55 בתקופת מלחמת ששת הימים, היא עבדה לצדו או בקרבתו של מוטה גור ז"ל בתפקידים שונים. פגישה ראשונה עם המח"ט. ימי ציפיה ב"מחנה ישראל". מאי 67', ואנחנו מקופלים באוהלים בפרדס. החבר'ה מתרגלים, המפקדה מתכננת, שמועות משתנות. יש לי דבר אל המפקד. ההחלטה מחייבת דרג מח"ט. אני סגן צעירה, ממתינה בפתח האוהל המוקף בחבלים. קצין השלישות קורא לי להיכנס וכמו שכתוב בכל הספרים אני מצדיעה. שלום, עונה מי שנחשב בעינינו לפחות לאלוהים, ומצדיע חזרה. הוא קורץ, או שנדמה. המפקד, אני מתחילה. כן הקצינה. קרני, אני מבהירה. שמי קרני. מוטה, הוא עונה. שמי מוטה. נעים מאד המפקד, אני רוצה להמשיך. גם לי נעים מאד הקצינה, הוא קוטע. קרני, אני מזכירה, המפקד יכול לקרוא לי בשמי. מוטה, הוא חוזר, והקצינה יכולה לקרוא לי בשמי. תכתבי, אמר, תכתבי ותפרסמי. לא למגרה, לאור. ויום אחד נפרסם ביחד. כשאפרוש ממעמד ציבורי. הוא לא היה זקוק למילים שלי כדי לפרסם. סופרת, קרא לי, והרי הוא סופר. אבל אהב את הדברים שרשמתי, כי החיו את החבר'ה ואת המאורעות שקשרו את נפשות כלנו בקשר שרק לוחמים ואחרים לאש, לשכול ולהתפעמות, מכירים. יום חמישי, שמונה ביוני, 67'. השעה רבע לאחת בלילה, מלון מאונט אוליבס, ירושלים המזרחית. בחדר הגדול שכל קירותיו המערביים חלון זכוכית ענק, רכון המח"ט על רשימותיו. אני מולו בהמתנה ובינתיים, באופק, נצנוצי העיר החדשה ישנה. תמונה עוצרת נשימה. שקט כל כך, פתאום שקט כל כך. "קראתי לך לקבל דיווח ישיר על כח האדם שלנו בחטיבה". "אני אחראית רק למתים ולפצועים"- הייתי שבורה. ביד רועדת העברתי את הרשימות. שמות, מספרים, הפלוגה, הגדוד. לצד חלקם סימן X .הוא מתענין ואני מסבירה, אלה שטרם קבלו הודעה בבית. "זה תפקידך ,ילדתי?" "הם כלם שלנו, מוטה, גם השכולים". היו לו אצבעות ארוכות ועדינות. לא של לוחם. ידי אמן. והן עברו שוב ושוב על המצח הרחב וכיסו את העיניים. הוא חזר וציטט בקול את המספרים. "מחיר כבד. אתה יוצא למלחמה ואפילו מנצח. אתה מכיר את המפקדים. אתה סומך עליהם. הכרת אותם בתרגילים, באימונים, במלחמות קודמות. אתה יודע שבמלחמה נפגעים אנשים, אבל לא יכול לשאת את הכאב. חברים שהלכו איתי הרבה שנים רשומים אצלך. זה לא מלחמה ראשונה שלי. לא כחייל ולא כמפקד. וזה לא מקל. והאחריות הזו. לדעת שאתה שולח אנשים לקרב וחלק לא ישובו. ואני שואל: האם משהו שוה את זה?" בינואר 75 נולד בני הבכור. ראשון המבקרים לאחר בני משפחתי היה מוטה. אמא'לה, הוא קורא לעברי, ומקפל במילה את אהבתו הגדולה לאמהות, למשפחתיות, לילדים. הוא מתעניין בפרטים, במשקל, בלידה. כל אותם הפרטים שמחליפות בינהין לחוויה ודודות פולניות. אבל הוא באמת רוצה לדעת. זו מהות ההויה האנושית, היה נוהג לאמר, ואתן הנשים זכיתן במימושה. אני מקנא. איך תקראו לו? נחושתן? שמשון? זאב בנימין? - הקניט אותי עם הרווח השובב בין השיניים ורמז לניגוד בעמדותינו הפוליטיות. וכבר הוא אוחז בידי לרוץ להציץ ביורש העצר. עוד לא מעכלת את חווית האמא, אני עוקבת אחרי ההתלהבות הזו למראה אוזן ואצבע של צרחן בן יומו. והוא מכריז: מוכרח לנסוע הביתה להציץ בילדים. כמה אני מקנא בריטה. היא כל היום איתם. אנטבה, והוא רמטכ"ל ההצלחה הענקית הזאת. במסגרת תפקידי הצבאי אני זוכה להעביר לו את מסר ההצלחה, ששזורה בו גם הידיעה על נפגעינו. מההצלחה איננו מתרגש. בקול כמעט אילם הוא מוודא שוב: הרוג? ובאחת חוזר אלי מח"ט 55, רכון על רשימות הנפגעים בירושלים, ראשו בין כפות ידיו ואין זכר להתפעמות הניצחון. באחד הארועים היותר רשמיים אליהם הוזמן, היגיע מוטה לביתו של שגריר ארה"ב בישראל. נקבעה רשימת מוזמנים מצומצמת במספר ובמין. אותם ארועים הנקראים בקהילה הדיפלומטית 'STAG' - גברים בלבד. אני משמשת אז קצינת קשר בין צהל לבין השגרירויות בארץ, וההזמנה מועברת לרמטכ"ל באמצעות משרדי. ביום המיועד הוא מטלפן: את באה איתי. אלף, אני עונה, אינני מוזמנת. בית, זה לגברים בלבד. "רמטכ"ל אינו יכול להופיע ללא עוזר", הוא מתרץ, "הערב את העוזר". -עוזר אולי צריך אבל עוזרת? "מי משנינו הרמטכ"ל? הנהג יאסוף אותך. סוף פסוק". אנחנו מופיעים, ובפתח השגריר. "אדוני מכיר את הקצינה", מוטה מציג, "מכיר" באה התשובה וההבעה לא ברורה. בהזמנה נאמר 'STAG', יתכן שנפלה טעות. "בסדר" עונה רמטכ"ל צהל, "היא איתי בתפקיד חיוני". "אני בטוח שנוכל לדאוג לה עד שנסיים את מפגשינו", רומז שגריר אמריקני לחוץ, אבל מוטה: "גברת שמועילה להתלוות אלי נמצאת תחת חסותי, ואני דואג להביאה חזרה עד לפתח ביתה. האם נכנס?" בוושינגטון כבר נגע בהיבט הבטחוני לאומי במובן הרחב יותר. עדיין במדים, הוא מייצג את צהל, אבל מתהלך בדיפלומטיות על הקו הדק שבין אזרח לחייל. מלחמת יום כיפור והזעזוע נורא. "דם על הבזלת, דם על הדיונות, דם על פני המים", כתב חיים חפר. מוטה נקרא ארצה. יחד צפינו בבזלת, טיפסנו על הדיונות וחצינו את המים. אחר כך הוא נשלח לג'נבה, לשיחות על הפרדת הכוחות והכין לנו כמעט שלום. בשנים האחרונות הוא דאג כל כך לגורל המדינה והעם. "אני חרד. היכן שאני מביט אני חרד. האם יכול להיות שהדור שלי כבר לא יכול לעשות? אולי עשינו את שלנו וצריך להשאיר משהו גם לדורות הבאים. אבל לפחות אני רוצה להכין את השלום לילדים שלנו". רצה ועשה בעקשנות בין המכאובים לדמדומי התרופות. "המחלה הזאת לא תגמור אותו", אמר לי. "לא ממנה אמות. מהכאבים". כמעט שלושים שנה, ומעגלי חיינו משיקים תדיר. עזה, פיקוד צפון, הבקעה, סיני ולבנון. אבל מירושלים מעולם לא התנתקנו. הוא לוחם, הוא מנהל תרגילים, הוא מתכנן מבצעים. הוא אזרח, פוליטיקאי, איש קורא וכותב ותמיד תמיד הוא בן אדם. יש לו זמן לשלמים ולפגועים, לבתי חולים, למשפחות השכולות, לנכים, לכואבים ולשמחים. באזכרות ובחגיגות ובכל הזדמנות - בירושלים. לפני הכנסת, לפני החברות בממשלה, בהר הצופים באוגוסטה ויקטוריה אל בוהק השקיעה, בגבעת התחמושת, במבואות צלאח-א-דין, ברחבת רוקפלר ובואך שער האריות. בהר הבית, בדגל ישראל על הכותל. הוא שם, הוא ישאר שם ואנחנו איתו.
|
|
|הגות צבאית| |העמותה| |ביוגרפיה| |שונות| |פילוסופיה מדינית| |תפיסה ביטחונית| |מגע אישי| |ספרים| |צור קשר| | עמוד הבית | |