מגע אישי

מוטה גור --> מגע אישי --.>צדק אבסולוטי

צדק אבסולוטי

"אני יכול לספר בפרוטרוט מה חסך מוטה גור מאישתו, ילדיו ונכדיו. אני יכול לתאר את החודשים הארוכים של הדעיכה, את ההשפלה, את העלבון וחוסר האונים ואת אזור הדמדומים של הרפואה, כותב רון מייברג "לא מקובל לברך על מה שמוטה גור עשה. אבל אני רוצה לחרוג מן המקובל. מוטה גור אהב, כנראה את בני משפחתו יותר מאשר אהב את עצמו".

לעולם אל תבטיחו למשהו קרוב, ברגע של היסח דעת, כי בבוא היום תעזרו לו לגאול עצמו מייסוריו. זה לא עובד כך. זה נראה אפשרי במערבונים אבל בדרך כלל אף אחד לא יורה בזולת, רק בגלל שהזולת מבקש. אם לא תבטיחו לא תרגישו אשמים. קודם מתגלה המחלה. לא משנה כמה אתם אמיצים ובאילו קרבות ורגעי מבחן עמדתם בחיים, רופאים ישראליים תמיד יבקשו למסור לכם גירסה מרוככת לכל המשפחה של החדשות המרות. ידברו אתכם על סוג הגידול, על ממאירותו, על תוקפנותו ועל קצה התקדמותו. לא יסתירו הרבה אך גם לא יגלו הכל. רצוי שתקשיבו למה שהרופאים לא אומרים לכם. רצוי לתפוס אותם בשתיקות, בהיעדר החיוכים המעודדים. בקמצנות בצ'פחות על הכתף. כדאי לחפש את עיניהם, שעה שהן חוזרות במבט מודאג אל צילומי הרנטגן התלויים על קופסת האור. כדאי להבין שכתמים לבנים הם בעצם כתמים שחורים. תקשיבו למנגינה של קולם, לא למילים. לרופאים יש אוצר מילים מדהים. הם יכולים להגיד סופני וממאיר באופן שיעניק לכם תקווה. הידיעה האינטימית שלהם, ששום דבר לא יעזור בטווח הרחוק, אינה אומרת שהם לא יילחמו על חייכם כמו אריות. אבל ברגע הזה, שבגירסה זו או אחרת צפוי לכולנו, כאשר אנחנו מקבלים את החדשות המרות, כדאי לא להתפתות להבטחות סרק. רב האנשים יעזבו את חייהם בדיוק כפי שנכנסו אליהם. בלי ששאלו אותם, ללא שליטה בנסיבות, במקום ובזמן ללא התייעצות.

לכן יש לי ויכוח עם הסכמי התאבדות זוגיים.
לעיתים יישאר משהו מבני הזוג בחיים, ואז אנא הוא בא.

הייתי מעדיף שמעשהו של מוטה גור יתקבל כפשוטו. שלא יהיה עילה לדיון ציבורי. אני מעדיף לנצור את מוסר ההשכל של מה שעשה, את כוחו הפנימי, את נחישותו ועוצמת החלטתו ולחשוב עליהם בפרטיותי.

לא כל דבר הוא בהכרח נושא לשאלון. לפחות הוא חרג מאתוס ההתאבדויות של מפלגת העבודה. הוא עשה את שעשה מבלי שרבץ עליו צל כבד של חקירה משטרתית. את הדו"ח הסופי הוא הגיש למשפחתו ולא לפרקליטות המדינה. במונחים ישראליים של חברה המתקשה, בדרך כלל, להוציא מסקנות אישיות, מוטה גור הוא דוגמא קיצונית. קשה להמליץ על מעשה כזה כמופת, אבל אני לא מאחל לאף אחד להיקלע לחצר ביתו ב- 5.30 בבוקר עם אקדחו האישי. מה שמוטה גור עשה נפל כאן כרעם ביום בהיר, לא בגלל שמקורביו לא ידעו על סבלו ועל פרטי מחלתו - אפילו צופה הטלויזיה העירני, יכול היה להשגיח בה - אלא בגלל שהרושם האישי והציבורי שמותירים בנו הפוליטיקאים שלנו חסר רב הזמן את ההיבט הנחוש והאמיץ הזה.

השבוע אמרו על גור שהיה לוחם אמיץ. בנושא הזה היה קונסנסוס מקיר לקיר. לרב מאבדים פוליטיקאים את אומץ הלב שלהם במעבר מהצבא לפוליטיקה.

יחסית לאדם מן הישוב, המתמודד עם שפעת ופלטפוס, אני מבין בגידולים במח. אם הייתי יודע בזמן אמת מה שגיליתי בדיעבד, אני מניח שלא הייתי מבטיח לעזור. כי פרעון של הבטחות בגידולים ממאירים במוח מגיע כהרף עין. אינני יודע מה ידע מוטה על נתיב המחלה או מה הוא ניחש והשלים בדמיונו, אבל כאשר ניתן להשיג קרב לגידול מח, הקרב הזה הוא הרואי ומדובר, כמו הניתוח הפומבי שעבר אורה נמיר. נוירוכירורגיה מרימה ידיים בגידולים מסוג ממאיר או בגרורות סרטניות. כאשר נוירוכירורגים ממענים לנתח והם חבורה שבדרך כלל ששה לנתח, יכול החולה להסיק שאף אחד לא מתכוון לסלק את הגידול מראשו. הוא יכול לפתוח ספר ללימוד רפואה ולבדוק מה קורה, כאשר הגידול יושב בצד ימין ומה קורה כשהגידול יושב בצד שמאל, ולחקות לסימפטומים כמו טישטוש בראיה,

סחרחורות, שיבושים חמורים בדיבור בקריאה או שיתוק. הוא יכול לשבת לחקות ולקוות שאיכות חייו תצדיק את הסבל ואת האמת הקשה. או שהוא יכול להחליט מה שהחליט מוטה גור. לכן אני ממליץ לנצור את ההסתיגויות ואת עמדת ההלכה. בתאוריה כלם צודקים. בפועל, גידול נבזי במוח סוגר את מוחו של החולה כמו שהאסטרונאוטים סגרו את המחשב "האל" ב"אודיסאה בחלל :2001".

תא אחרי תא, זיכרון אחרי זיכרון, תובנה אחרי תובנה.

אני יכול לספר בפרוטרוט מה חסך מוטה גור מאישתו, ילדיו ונכדיו. אני יכול לתאר את החודשים הארוכים של הדעיכה, את ההשפלה, את העלבון וחוסר האונים ואת אזור הדמדומים של הרפואה שבו פונים הרופאים המומחים לעניניהם ומשאירים את הטיפול בידי אחים ואחיות סיעודיים. הוא חסך מהם את הביקורים בבתי חולים, במחלקות שמריחות ממוות, את ישיבת הקבע במוסדות סיעודיים, בפתח חדרים אפלים לצד חולים שכבר אינם מדברים או מזהים את מבקריהם, מוטלים בפיז'מות הכחולות של משרד הבריאות. מוטה גור אהב כנראה את בני משפחתו יותר משאהב את עצמו. אילו אהב את עצמו יותר, יכול היה לקוות לעוד יום נאה ולעוד שעה סבירה מבחינת איכותה. אבל הוא ידע מה מחכה לו. גם אם אולי לא עמד בקפדנות על המפרט הרפואי והחמיץ אשליה של תרופה לכאורה או מילת עידוד רפה. לא מקובל לברך על מה שמוטה גור עשה. אבל אני רוצה לחרוג מן המקובל. יש מצבים נדירים, שבהם כדור של אקדח הוא עדיין הצדק האבסולוטי.

רון מיברג

|הגות צבאית|  |העמותה|  |ביוגרפיה| |שונות| |פילוסופיה מדינית| |תפיסה ביטחונית| |מגע אישי| |ספרים| |צור קשר| | עמוד הבית |